הפעילות הגופנית חייבת להיות חלק משיגרת יומם של חולי הסוכרת, כחלק ממניעת תסמיני המחלה, ולא כתגובה לתסמיניה.

מאת : מורן שגיב דוקטורנט לפיזיולוגיה וגנטיקה

 מחלת הסוכרת פוגעת בזרימת הדם ולכן הופכת את המאמץ ל"קשה" יותר ביחס לאדם בריא. הפעלת שרירים רבים יותר מעלה את הצריכה האנרגטית, ומתרגלת תאים רבים יותר בשימוש באינסולין וסוכר אצל חולה הסוכרת.

היכולת האירובית המירבית וגם איכות המאמץ (עצימות), נפגעים אצל חולה הסוכרת. פעילות גופנית משפרת את איכות החיים של כל אדם. אולם, אצל חולה הסוכרת היא חייבת להיעשות כחלק מהטיפול במחלה. לכן, חולה הסוכרת חייב לעסוק בפעילות גופנית כחלק משיגרת יומו, תוך שימת לב למספר נקודות חשובות.

בפעילות גופנית, האנרגיה מיוצרת באמצעות מסלולים מטבוליים- כימיים, העושים שימוש במקורות אנרגיה שונים, וביניהם גם הסוכר.
בפעילות גופנית, מווסתים הורמונים את ריכוז הפחמימות (סוכרים) בדם לעומת ריכוזם בתאים, ועל- ידי כך מווסתים את רמת הזמינות של מקור אנרגיה זה בכלל, ובמאמץ בפרט.
בפעילות גופנית מוזרם הדם במטרה לספק חמצן אל הרקמות הפועלות, לצד מקורות אנרגיה, הורמונים ועוד. צמיגות (סמיכות) גבוהה של הדם מקטינה את נטייתו לזרום ולהתקדם, ומקטינה את מידת ומהירות ההגעה של הדם אל הרקמות. מחלת הסוכרת פוגעת בזרימת הדם ולכן הופכת את המאמץ ל"קשה" יותר ביחס לאדם בריא.
הדם מספק חמצן ליצירת אנרגיה בתאים. יצירת האנרגיה עם חמצן מקטינה את היווצרות חומצת החלב, העלולה להוות גורם מגביל בפעילות שרירי השלד.
הסוכר, המהווה מקור ליצירת אנרגיה בתאים, מוכנס אל התא על-ידי הורמון האינסולין הנישא בדם. כניסת הסוכר אל התא, משפרת את זרימת הדם ומקלה על המאמץ.
בגופו של חולה הסוכרת חסר אותו אינסולין, ולכן זרימת הדם נפגעת. גופו של הסוכרתי מפריש מים אל זרם הדם, כדי להקל על זרימתו.
העלייה בכמות המים בדם גורמת לאיבר הכלייה להגביר את כמות השתן, ולכן הסוכרתי עלול להתייבש ולהיות בסכנה.
מערכת העצבים הפועלת על סוכר בלבד נפגעת, ולכן חווים סחרחורת, אי דיוק, עייפות וחוסר קואורדינציה. חוסר סוכר מעלה את השימוש בחלבונים כמקור אנרגיה, ולכן ישנה פגיעה מיידית ברקמות בכלל, וברקמה השרירית בפרט.
הפעילות הגופנית אצל חולה הסוכרת עוזרת לתקן את כל הבעיות הנוצרות בעת מאמץ, כפי שפורטו לעיל.

התמדה בפעילות הכרחית ליצירת השפעה מתמשכת

האימון האירובי אצל חולה הסוכרת מתרגל את התאים בשימוש באינסולין והכנסת הסוכר אל התאים. קולטנים הרגישים לנוכחות האינסולין, מזהים טוב יותר את נוכחותו. לכן, הכנסת הסוכר אל התא באמצעות הורמון האינסולין, נעשה במידה רבה יותר, וביעילות גדולה יותר.
חשוב לזכור: השפעת האימון האירובי קצרת טווח, ולכן חייבים להתמיד בפעילות גופנית אירובית, על-מנת ליצור השפעה מתמשכת על הגוף.
שיפור זרימת הדם אל הרקמות מעלה את השימוש בשומנים כמקור אנרגיה, ולכן כמותם בדם קטנה, ומידת ההרזיה גדלה, במקביל.

הירידה בצמיגות הדם מורידה לחץ דם, קצב לב, עצימות מאמץ (מידת קושי גופני בזמן הפעילות), ומאריכה את ימיו של המתאמן.
כושר גופני אירובי משפר את היכולת הגופנית הכללית, ואת התיפקוד היומי. הביטחון והדימוי העצמי הגדלים, תורמים לביטחון בעימות עם המחלה ותסמיניה, ולהצלחה במשימות העבודה או הלימודים.

המלצות מיוחדות לחולה סוכרת:

1- הפעילות הגופנית והכושר המשתפרים, אינם מבטלים את הצורך בערכת האינסולין, ובמקור סוכר זמין.        ירידה מהירה של סוכר בדם (היפוגליקמיה), עלולה לסכן את חייו של חולה הסוכרת.
2- הפעילות הגופנית חייבת להיות חלק מאורח החיים, ולא תהליך חולף. דאג לבצע פעילות אירובית על בסיס יומי אם ניתן, או דו- יומי, לכל הפחות. מומלץ, כי תוכנית האימונים תיבנה על-ידי איש מקצוע מיומן ומנוסה.
3- פעילות קצרה ועצימה (אנאירובית), כגון: ספרינטים או משקולות, אינה מומלצת לטווח ארוך עבור חולה סוכרת, אף שהיא צורכת כמות גדולה של סוכרים. מאמץ אנאירובי,רצוי שיהיה, אך ורק בנוסף לפעילות אירובית, ואף פעם לא כמרכיב כושר עיקרי.
4- אימוני רצף אירוביים (מרחק גדול, עצימות נמוכה-בינונית) מומלצים כאימונים העיקריים של חולי סוכרת. למתחילים, מומלץ לבצע מאמץ מדורג או אימוני הפוגות אירוביים בנפחים קטנים, ובעצימות נמוכה- בינונית (50-70%).
5- תהליך האימון מחייב שינוי לוח זמנים של  לקיחת האינסולין מחדש, בהתאם ללוח הזמנים של האימונים. הכוונה לשינוי זמני לקיחת האינסולין, ללא שינוי הכמות, או ההפרש בין זמני לקיחת האינסולין.
6- הזרקת האינסולין, לעולם לא תיעשה בשרירים הפעילים בפעילות הגופנית, או בזמן הפעילות עצמה. מעשה כזה עלול להחיש את התרחשותה של ההיפוגליקמיה.
7- ביגוד ונעלי ספורט מתאימים  הכרחיים, על אחת כמה וכמה לחולה סוכרת. זאת, בשל הנטייה לפתח פצעים בעור. מומלץ להתאמן בלבוש ארוך אך  מבד "נושם". צימצום החשיפה לשמש חשוב, כמו באדם בריא.
8- תזונת ספורט חייבת להיות מותאמת לפעילות הנעשית. הגוף הפעיל דורש אספקה שוטפת של מקורות אנרגיה לפעילות מחד, ושינוי המקורות עצמם. מומלץ להגביר את צריכת המים בכלל, ועל פני משקאות אחרים. מומלץ להתאים את זמני הארוחות ללוח זמני האימונים ותוכנם.
9- אימון הנמשך  30-60 דקות מספיק כדי להקל על תסמיני המחלה, ולהעצים את בריאות המתאמן ככלל. היקף ועומס האימון מבחינה פיזיולוגית יקבעו על-ידי פיזיולוג או מאמן כושר.
10- מומלץ לבצע מאמצים המפעילים שרירי שלד, רבים ככל הניתן, כגון: ריצה, שחייה והליכה. הפעלת שרירים רבים יותר מעלה את הצריכה האנרגטית, ומתרגלת תאים רבים יותר בשימוש באינסולין וסוכר אצל חולה הסוכרת.

הפעילות הגופנית חייבת להיות חלק משיגרת יומם של חולי הסוכרת, כחלק ממניעת תסמיני המחלה, ולא כתגובה לתסמיניה. הפעילות הגופנית האירובית מהווה כלי חשוב לייצוב ושיפור התפקוד היומי והשגרתי.
סיבוכים מיוחדים בעקבות המחלה, מחייבים התייחסות ספציפית, ונקודות נוספות להתייחסות.